הבעל אברהם

אני יושב ובוהה בצג המחשב וחסר אונים.

כל החיים התייעצתי בך בכל דבר שכתבתי, נתתי לך לקרוא, לתקן, לשפר, ורק אז הוצאתי ושלחתי משהו מושלם ועכשיו ברגע הכי חשוב את לא נמצאת לידי.

רציתי לספר לכולם מי את מה היית לי ולבנותייך ולנכדייך ולבני משפחתנו וחברינו ובינתיים גם הבנות כתבו וקיבלנו אין ספור הודעות אבל שמדברות בעד עצמן כדי לקלוט כמה גדולה היית מהחיים.

עולמנו, שלך ושלי,היה ונשאר עולם של אופטימיות ושאין דבר שלא ניתן לעבור ולהתגבר עליו. כך עברת בהצלחה מדהימה את השתלת הכבד וחיית עוד 30 שנה (והוגדרת אפילו גמלאית כבד) כדי לגדל אותנו (הבנות, והנכדים/נכדות וגם אותי) בהצלחה מדהימה.

האופטימיות לא עזבה אותנו גם בשנה האחרונה כשנאבקת במלוא כוחך במכות שניחתו עליך אחת אחרי השנייה. המכה האחרונה כבר הכריעה אותך ובעוד שאני עדיין שידרתי אופטימיות אמנם מסויגת את כבר לא יכולת יותר. אבל כן היה לך הכוח להיפרד ממני ובדרכך  - ביקשת ממני יום לפני שנפטרת להוריד אותך מהמיטה לקחת אותך לידיים לחיבוק חזק כמו שאני יודע לתת.

 

הבת מיכל
אמא, בחודשים האחרונים לחייך חווית קשיים עצומים. אני לא חושבת שאנחנו בכלל יכולים לתאר לעצמנו את הסבל הפיסי והנפשי שעברת. למרות זאת אי אפשר היה לשמוע אותך מתלוננת לרגע. בכל פעם שבא רופא לשאול על מצבך לא משנה באיזו סיטואציה ענית לו "בסדר גמור". אם אנחנו היינו לידך היינו ישר קופצות, אבל אמא, תגידי לו על הנפיחות ביד, על הכאב בבטן, על הלילה ללא שינה, אבל את דבקת ב"בסדר גמור".
  בשלב מסוים עברת ל"בסדר", ואז ידענו שהמצב כבר חמור. סדקים נוספים נתגלו כשהתעצבנת קלות כל פעם שאמרו לך כמה שאת חזקה ושבטוח תעברי את זה. ניסיתי להבין איתך ביחד למה זה כל כך מציק לך, הרי זה צריך לעודד, אבל לא כל כך הצלחנו. רק אח"כ כשהפכתי את זה בראש פיתחתי תיאוריה והיא שניסית לאותת לנו בפעם הראשונה בחייך שאולי הפעם את לא מסוגלת, שהמשימה הזו גדולה עלייך. הפגנת חולשה זה לא דבר חזק אצלנו במשפחה.
אנחנו חיינו תמיד במוטו שאין מכשול שאנחנו לא יכולים לעבור או קושי שאנחנו לא יכולים להתמודד אתו. זה נתן לי המון כוחות ויכולת התמדה בחיים, אבל גם קושי עצום בהפגנת רגשות ובקשת עזרה. ההפנמה הזו העלתה בי חשש שאולי כל הניסיונות שלך להתמודד בחודשים האחרונים היו בעיקר למעננו. דבקת במשימה כאילו האחריות לאושר ושלמות המשפחה מוטלת על כתפיך.
אחרי הניתוח אמרת לי אני אתאושש בשבילכם. עניתי לך, אמא תעשי את זה בשבילך, בשבילנו עשית כבר מספיק, ואת חייכת. אני מקווה שזה היה מספיק אבל רוצה להגיד את זה שוב. אמא, עשית מעל ומעבר בשבילנו. גידלת אותנו להיות נשים עצמאיות, מורות, מטפלות ואימהות אוהבות, כמו שאת היית. נתת לנו המון כוחות להתמודד עם הקשיים שבחוץ. אנחנו נתגעגע אליך נורא אבל האחריות לאושרנו ושלמותנו כבר לא מונחת על כתפייך. את יכולה לנוח בשלום

 

הבת עפרה

את השעות האחרונות של אמא ליוויתי מרחוק. כשכולם היו איתה, חיברו אותי לוידאו והייתי איתם בחדר. זה היה קשה אבל כל כך משמעותי. הרגשתי שאני איתם שותפה לרגעים האחרונים. 

היה לי הרבה זמן בדרך לכאן לחשוב על מה לכתוב, אבל לא הצלחתי לכתוב דבר. ישבתי עכשיו וכתבתי כמה דברים שאני לא רוצה לשכוח . 

כשאני עוצמת עיניים אני רק מדמיינת אותך מחייכת אלי. למרות התקופה האחרונה. למרות הקושי. למרות כל הכאב. למרות הפעם האחרונה שראיתי אותך, התמונה שלי זה שאת מחייכת אלי. ואני לא רוצה לשכוח את החיוך הזה. 

ברגעים האחרונים כשאני דרך המסך, ביקשתי מנעמה שתרגיש אם היד שלך חמה. מגע היד החמה בידי. היד שכל פעם שאני מושיטה יד לבנות שלי בזמן נסיעה, כשהן ישנות לידי וסתם באמצע היום- מזכירה לי את היד שלך. יד רכה ונוכחת. שמבטיחה לי שתמיד תהיי כאן לידי. בכל. 

השיחות היומיות. בדרך לעבודה בחזרה מהעבודה, עם הבנות ברקע, עם הבנות כשאני זאת שברקע. הקול שלך. 

הסבתא האין סופית שאת. וממשיכה לנצח להיות. 

האמא המבינה, המכילה, האותנטית שמקבלת אותי תמיד כמו שאני. שלא דורשת ממני שאשנה או אשתנה. גם כשהמרחק היה לך רחוק. כל כך שמחה שבאתי לבקר אותך באוגוסט. המשפט האחרון שלך בביקור היה- עופי אני מחכה לך. אני אהיה כאן כשתחזרו. את תהיי איתי תמיד. 

האמא שלא דורשת כלום. ורק דואגת שתמיד אשאר קרוב. שתמיד כולנו נישאר קרובות. וקרובים. ואנחנו נישאר. 

לילה לפני שנפטרת חלמתי שאני מבקרת אותך בבית החולים. ואת מסתכלת אלי ומחייכת ואומרת לי שישנת טוב בלילה. ואז את מתכרבלת בשמיכת הפוך הלבנה ועוצמת עיניים. 

 

תשני טוב

תודה על מי שעשית אותי

תודה על מה שנתת. ונתת ונתת ונתת

תחושת החור בלב, הריק והעצב כניראה ילוו כל זמן

אבל אני רק מקווה שלא נשכח גם את החום האהבה הקול והחיוך שלך. 

 

אני אוהבת אותך

עפ׳לה

 

תלמידיה

משפחת סגולי היקרה

ההודעה על לכתה של יעלי נפלה עלינו כרעם ביום בהיר והעלאתה בכל אחד מאיתנו אין סוף זכרובות בלתי נשכחים. בשנים המשמעותיות והמעצבות ביותר בחיינו יעלי היוותה עבורנו דמות, מקור להשראה, מודל לחיקוי, מתוות דרך ומחנכת במלוא מובן המילה. בשיעורים של יעלי, היא לא הייתה צריכה להרים את הקול, האווירה הייתה משפחתית תוך התנהלות מכבדת ובגובה עיניים והאמינה בכל אחד ואחת מאיתנו לאורך כל הדרך. מלבד לימודי היסטוריה ואזרחות היא דאגה שנלמד להיות אנשים טובים וערכיים מעל לכל.

 
זכינו להיות המחזור האחרון אותו יעל חינכה, טרם פרשה לפנסיה. יותר מזה, זכינו בה לעוד שנה כאשר היא החליטה לדחות את הפרישה לפנסיה בשנה. התמזל מזלנו ללמוד תחתיה, ונוצר ביבינו חיבור חזק מאד 
יעל לא הייתה צריכה לדרוש מאיתנו את הכבוד או להפגין מרחק פדגוגי, הכבוד ניתן לה באופן טבעי מעצם היותה אמיתית, מקבלת ומאפשרת לכל אחד מאיתנו להיות מי שהוא. יעלי הייתה מטיבת לכת במלוא מ'ובן המילה. גם בטיולים השנתיים שבהם הייתה הראשונה וכולנו אחריה וגם בחיים עצמם, לימדה לא לותר לעצמנו לעולם, לא לעשות מה שקל,  לתת יד לחבר שמשתרך מאחור ולעשות הכל בצחוק ובחיוך. 
אמנם בסיום הלימודים בפדרו דרכינו, אך יעלי המשיכה ותמשיך ללוות אותנו תמיד. זכינו להתעצב לאור דמותה. 
אוהבים וכואבים, 
י"ב 2 מחזור צ"א, 2011 בוגרי הגימנסיה העברית בירושלים

ראה גם:

https://www.facebook.com/yael.segoli

 

https://www.facebook.com/420246454845193/posts/1430349473834881/